החלטה בתיק עמ"ת 37215-10-13

1.      לפניי שני עררים שאוחדו ושעניינם החלטות שהתקבלו על ידי בית משפט השלום בירושלים במסגרת בקשה שהגישה המאשימה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו. הערר הראשון הוא ערר שהגיש הנאשם - המשיב על החלטת כב' השופט מ' בורשטין  מיום 1.9.2013 שלפיה קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב. טענת המשיב היא שקיימת חולשה משמעותית בחומר הראיות לכאורה עד כדי היעדרן. הערר השני הוא ערר שהגישה המאשימה על החלטתו של כב' השופט ש' הרבסט מיום 15.10.2013 ובה הורה בית המשפט על שחרור המשיב למעצר בית מלא בתנאים מגבילים. טענת המאשימה היא שבנסיבות המקרה יש לקבל את בקשתה ולהורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו. מטיבם של דברים נדון תחילה בערר בעניין קיומן של ראיות לכאורה; ובהמשך - בערר בעניין חלופת המעצר.

שאלת הראיות לכאורה

2.      כתב האישום שהוגש כנגד המשיב ייחס לו עבירה של סחיטה בכוח וכן עבירה של סחיטה באיומים בהתאם לסעיפים 427(א) רישא ו-428 רישא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (בהתאמה). מדובר בשני אירועים שאירעו בירושלים בחודשים יוני ואוגוסט 2013 ושהיו קשורים באי החזר כספים שהמשיב הלווה לטענתו למתלונן בעוד שהמתלונן לא מחזיר לו את הכספים. האירוע הראשון תיאר מפגש בין המשיב לבין המתלונן סמוך למוסך בירושלים. לפי כתב האישום, לאחר שנפגשו המשיב והמתלונן יחד עם כלי רכבם, במקום, אמר המשיב למתלונן: "מה אתה הולך לאנשים ואומר שאתה תלך למשטרה, אני אדרוך לך על הראש ליד המשטרה, אני אבוא אליך לבית, אני אזיין אותך". המפגש השני אירע בשכונת הר חומה בירושלים. גם במפגש זה הגיעו המשיב והמתלונן למקום - כל אחד ברכב משלו. משהבחין המתלונן ברכבו של המשיב הוא ביקש לעשות פניית פרסה ולא לפגוש במשיב. המשיב, לפי כתב האישום, הבחין במתלונן, נסע אחריו - עקף אותו וחסם את דרכו. המשיב הורה למתלונן ולאדם נוסף שנסע עימו לעצור ולצאת מהרכב שבו הם נסעו. הוא צעק על המתלונן "איפה נעלמת יא זבל יא מניאק, איפה הכסף שלי, אתה רוצה שאני אזיין אותך?". המשיב אמר למתלונן שהוא ידקור אותו ועשה תנועה שלפיה הוא מתכוון להוציא דבר מהמותן. הנוסע הנוסף שנסע עם המתלונן נעמד בינו לבין המשיב כדי לגונן על המתלונן, בעוד המשיב המשיך לאיים על המתלונן: "אני ארצח אותך, אני אהרוג אותך, אני אזיין אותך". בהמשך, לפי כתב האישום, היכה המשיב את המתלונן באמצעות אגרופו בפניו בצד שמאל ליד העין ואמר לו: "עוד השבוע אני רוצה את הכסף למה אם לא אני ארצח אותך". המשיב עזב את המתלונן ונכנס לרכבו תוך שהוא צועק לעבר המתלונן ש"אם לא תביא לי את הכסף, אני אדקור אותך בכל הגוף, אני אחכה לך ליד הבית".

3.      בית משפט קמא (כב' השופט בורשטין) קבע בהחלטתו מיום 1.9.2013 כאמור שקיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב. אשר לאירוע הראשון ציין בית משפט קמא את הודעת המתלונן עצמה. הוא ציין גם הודעה של אחת מן הנוסעות שהייתה ברכבו של המתלונן (מורן קסטרו) שאישרה שרכבו של המשיב עצר בפתאומיות ליד רכב המתלונן. חסימת רכבו של המתלונן וקריאה למתלונן לצאת מן הרכב נתמכה גם בהודעת מוטי דיין שנסע גם הוא ברכבו של המתלונן. בית משפט קמא ציין גם שהמשיב עצמו אישר שהוא נסע באותו אירוע אחרי רכבו של המתלונן. ועוד מצא בית משפט קמא - בכל הקשור לאירוע הראשון - ראיות לכאורה בהודעתו של העד עומרי דואייב שהיה ברכבו של המשיב ושאישר שהמשיב יצא מהרכב שלו לעבר רכבו של המתלונן.

4.      בכל הנוגע לאירוע השני, ציין בית משפט קמא תחילה את הודעתו של המתלונן עצמו. לא היה חולק על כך שבזירת האירוע או בסמוך לה היו גם עדים נוספים. המדובר בעדים אסי דיין ועומרי דואייב. עדים אלה, קבע בית משפט קמא, ניסו להרחיק את עצמם מן האירוע. אולם בית המשפט מצא חיזוקים בהודעותיהם לגרסתו של המתלונן. כך, אמירה של אסי דיין ש"המתלונן לא ממציא". אמירה של אסי דיין בעימות עם המתלונן שלפיה אין סיבה למתלונן "להמציא", כמו גם פניה של אסי אל המתלונן ש"תוציא אותי מהעניין הזה". עוד ציין בית משפט קמא תרגיל  חקירה נוסף שבו מסר אסי דיין שהוא מפחד כי "יש לי אשה, יש לי ילדים", וכן אמירה של אסי בתשובה לדברי המתלונן על כך שהוא קיבל "בוקס" - ש"תעזוב את הפרשה הזאת". בית משפט קמא ציין גם את הודעותיו של עומרי דואייב. אף הוא הודה שהמתלונן אינו משקר והוא אישר שהמתלונן הוא זה שנתקף. בית משפט קמא ציין שבהמשך עומרי טען שהמשיב לא תקף אך בה בעת הוא חזר על כך שהמתלונן אינו משקר. גם לגבי עומרי ציין בית המשפט שהוא ניסה להרחיק את עצמו מן האירוע כאשר טען שהוא החזיק בילדו הקטן וזאת בשעה שהעדים האחרים טענו שהם החזיקו בילד שלו.

5.      בדיון שהתקיים לפניי טענה באת כוח המשיב בהרחבה לעניין הראיות לכאורה. טענתה בסופו של יום, הייתה שבית משפט קמא לא נתן משקל מספיק לקושי העולה מן העדויות של אסי ועומרי בעיקר. צוין שגם אסי וגם עומרי הם עדי תביעה בתיק. המתלונן בהודעותיו ציין לא רק את נוכחותם באירועים השונים (עומרי בשני האירועים ואסי רק באירוע השני) אלא הוסיף וציין שעומרי ואסי ראו ושמעו את ההתרחשויות כולן. זאת, לרבות האיומים וכן מעשי האלימות. אלא שבחומר החקירה, כך נטען, עדים אלה מכחישים הן את האיומים והן את מעשי האלימות. גם אם הם לא מכחישים זאת באופן פוזיטיבי ("לא היה"), הם טוענים במפורש שהם לא ראו ולא שמעו. מדובר אשר על כן במישור העובדתי, בחולשה ראייתית נטענת של גרסאות המתלונן עצמן וחוסר מהימנות שלהן בנקודות הקריטיות של עצם האיומים והאלימות של המשיב.

6.      באת כוח המאשימה, בטיעוניה, טענה שבכוונת המאשימה להתייחס במשפט העיקרי לעדויות עדי הראיה כ"פלגינן דיבורא". לפי  טענתה, גרסאות העדים מסתדרות עם דברי המתלונן עצמו והם שבו ואמרו שהמתלונן לא משקר. מעבר לכך, נטען שברור מחומר הראיות שעדי תביעה אלה מנסים להרחיק עצמם מן האירוע ואין אפוא מקום לתת משקל כפי הנטען לאמירותיהם של עדים אלה לעניין הדברים שהם "לא ראו" ו"לא שמעו" והיורדים כביכול לשורש גרסתו של המתלונן.

7.      לאחר שעיינתי במכלול החומר שלפניי ושמעתי בהרחבה את טענות באי כוח הצדדים לעניין זה של ראיות לכאורה, מסקנתי היא שדין הערר שהגיש המשיב בעניין זה - להידחות. להווי ידוע, ששאלת המהימנות ככזו צריכה להתברר בהליך העיקרי ולא במסגרת הליך המעצר. גרסאות המתלונן בכל הקשור הן לאירוע הראשון והן לאירוע השני, היו עקביות. יש בהם ביטוי ברור לנטען בכתב האישום ביחס לאיומים מצד המשיב וכן למעשה האלימות. יש בהודעות אלה משום ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב. מצורפות אליהן יתר הראיות לכאורה שפורטו על ידי בית משפט קמא ופירוט זה מקובל אף עליי לגופו. באת כוח המשיב ערה כמובן למצב דברים זה אך היא שבה וטענה לפניי שהמקרה שלפניי הוא מקרה חריג כאמור בשל גרסאותיהם של עדי הראיה לאירועים השונים והיעדר האישור בגרסאות אלה לנטען על ידי המתלונן בהודעותיו. לא מצאתי מקום לקבל טענות אלה. אפרט:

8.      ראשית, יש לדייק בעניין מהות הטענה הנטענת - בהתאם לחומר הראיות שהונח לפניי - כך שלא נטען שגרסאות עדי הראיה סותרות חזיתית את גרסת המתלונן אלא שהן אינן מאשרות אותה. גרסאות עדי הראיה, כפי שקבע בצדק בית משפט קמא, הן כאלו שניכר בהן הרצון להתרחק מן האירוע ובמובן זה, לא ניתן למצוא במרביתן אישור פוזיטיבי לדברי המתלונן בעניין האיומים ומעשי האלימות. אין אפוא המדובר במקרה שבו קיימת סתירה חזיתית בחומר הראיות בין הגרסאות השונות. וניתן להוסיף מעבר לנדרש, שאפילו היה הדבר כך, עדיין מדובר בעניין של מהימנות שדינו להתברר בהליך העיקרי.

9.      שנית, למרות הנסיון של עדי הראיה להרחיק עצמם מן האירוע, קיימות בחומר הראיות אינדיקציות לא מעטות לכך שגרסת המתלונן היא אכן מהימנה. בית משפט קמא עמד על הדברים וציינו אותם לעיל. נוסיף ונציין, שבהודעתו של עומרי מיום 11.8.2013 (שעה 11:21) הוא למעשה אישר את כל האירוע כפי שתיאר אותו המתלונן עד לנקודה שבה המתלונן טען לאיומים ולאלימות. בהודעה נוספת שלו מאותו היום (שעה 16:43) הוא אמר במפורש שהמתלונן "לא משקר" (שורה 26) ותוך שהוא מוסיף שהוא לא רוצה להיות מעורב בסיפור לטוב ולרע. עומרי אישר ביחס לאירוע השני שהיה בין המשיב לבין המתלונן "דין ודברים" (שורה 39; והדברים חזרו גם בתמליל ההקלטה של שיחה בין עומרי לבין המתלונן מיום 11.8.2013 שעה 14:00 שורות 39 ו-54). אסי, בהודעתו מיום 11.8.2013 (שעה 16:30) אישר שהמתלונן אמר לו שהוא קיבל מכה (שורות 39; 45). הוא אישר בהודעתו במספר מקומות שהמתלונן "לא ממציא" (שורות 53-52; 74-73). תשובתו לשאלה איך יכול היה להיות שהוא לא שמע ולא ראה הייתה מתחמקת (שורות 96-94). הוא אמר גם למתלונן שיוציא אותו "מן העניין הזה" (שורה 111). כפי שציין גם בית משפט קמא, בתמליל נוסף (מיום 14.8.2013) אמר אסי שהוא מפחד היות שיש לו אשה וילדים (עמ' 4 שורות 38-37). בתמליל נוסף (מיום 13.8.2013) אומר אסי בתשובה לשאלה אם הוא היה עד לכל האירוע ש"הייתי" (עמ' 49, שורות 20-19). ובהמשך - "זה שהייתי - הייתי" (שורה 38). ומשנשאל ישירות אם המתלונן ממציא תשובתו הייתה "לא" (עמ' 50 ש' 1).

10. שלישית, מעיון בגרסאות עדי הראיה עצמם עולות סתירות בכל הקשור לנסיונם להרחיק את עצמם מזירת האירוע. לשון אחר, הגרסאות שהם מסרו מראות על כך שבנקודה שאליה הפנתה באת כוח המשיב - כלומר השאלה מה הם בדיוק ראו ושמעו (או שמא לא ראו ולא שמעו) - קיימות סתירות של עדי הראיה בינם לבין עצמם. משמעות הדבר היא שמלכתחילה בקיע נטען זה בגרסת המתלונן - אינו כפי הנטען. כך למשל, העד עומרי כאשר טען שהוא לא ראה את התקיפה, ציין שהוא היה בגן שעשועים (הודעה מיום 11.8.2013 שורה 109). גן השעשועים לדבריו נמצא במרחק של 150-100 מ' מן המקום שבו נפגשו המתלונן והמשיב ושוחחו ביניהם (שורה 140). הוא גם ציין שאסי היה איתו בגן השעשועים באותו הזמן (שורות 149, 155). גרסה זו של עומרי, שניסה להרחיק עצמו ממקום האירוע וטען בהמשך לכך שהוא לא ראה את התקיפה של המתלונן (שורה 116) עומדת בסתירה להודעתו של אסי. אסי ציין שעומרי בא ברגל עם הילד על הידיים שלו למקום המפגש (הודעה מיום 11.8.2013 שורה 5). אסי גם ציין שהוא לקח את הילד של עומרי מידיו (שורות 31-30). ובאשר למקום המפגש בין המשיב לבין המתלונן, אסי ציין שהדבר היה במרחק של 3-2 מטרים לידם (שורה 35). ואשר לגרסתו של אסי, נוסיף ונציין, שבהודעתו מיום 11.8.2013 לא היה לאסי הסבר לגרסתו שלו מדוע הוא נעמד בין המשיב לבין המתלונן.

11.הנה כי כן, לא מצאתי מקום להתערב או לשנות מקביעת בית משפט קמא בהחלטתו מיום 1.9.2013 שלפיה קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב על פי כתב האישום והנטען בו. לא קיימת גם חולשה ראייתית כפי הנטען על ידי באת כוח המשיב. דין הערר בעניין זה להידחות אפוא. ומכאן להחלטה המאוחרת יותר של בית משפט קמא לעניין שחרור המשיב בתנאים.

שאלת חלופת המעצר

12.בהמשך לקביעת בית משפט קמא לעניין הראיות לכאורה, הוזמן תסקיר של שירות המבחן. בהמשך התבקש גם תסקיר משלים. בית משפט קמא (כב' השופט ש' הרבסט) החליט בסופו של יום לשחרר כאמור את המשיב למעצר בית בתנאים מגבילים תוך שנדחית בקשת המאשימה למעצר עד לתום ההליכים. בהחלטתו ציין בית משפט קמא שקיימות ראיות לכאורה וכן קיימת עילת מעצר. עוד הוא ציין את התסקיר הראשון של שירות המבחן שבו נקבע שמסוכנותו של המשיב גבוהה. צוין גם התסקיר המשלים של שירות המבחן שבחן את חלופות המעצר שהוצעו, ובא לבסוף בהמלצה לשחרורו לחלופת מעצר הכוללת ארבעה מפקחים שהם דמויות סמכותיות ומציבות גבולות וכן חיוב המשיב כתנאי לשחרורו בהשתתפות בקבוצה טיפולית. בית משפט קמא ציין עוד את נסיבות העניין הנוספות. הוא ציין את העובדה שנולדה למשיב בת לפני מספר ימים בעת שהותו במעצר. את חומרת העבירות. את העבר הפלילי העשיר של המשיב הכולל עבירות סמים, אלימות ורכוש בשמונה הרשעות, תוך שהמשיב מרצה מעל 46 חודשי מאסר. בית משפט קמא גם הוסיף וציין, שחרף חומרת העבירות יש חובה לבחון חלופה וגם אם יש הכרח באמון בנאשם לצורך בחינת חלופת מעצר, הרי ש"אמון מלא לא ניתן לבחינה ולהשגה".

13.על רקע מכלול האמור לעיל, ציין בית המשפט שהוא שמע את המפקחים המוצעים והתרשם מרצינותם ומאחריותם. אשר למשיב עצמו - מונחים על הפרק כך צוין, "לא מעט נושאים מהותיים שהוא עלול להפסידם, ובהם אשתו, בתו, משפחתו ועתידו", תוך שהוסיף וציין ש"ההחלטה אינה קלה", סבר בית משפט קמא ששילוב של מקום החלופה (הר גילה), איכותם "יוצאת הדופן" של המפקחים, חליפת השיקום המוצעת יחד עם הפקדות וערבויות כספיות - כל אלה יחדיו יש בהם כדי לאיין את מסוכנותו של המשיב.

14.בית משפט קמא הורה אפוא על שחרורו של המשיב למעצר בית מלא בבית חמיו וחמותו ביישוב הר גילה כאשר המשיב יפוקח בכל עת על ידי שלושה מפקחים. כמו כן נקבע שהמשיב עצמו יפקיד סך של 7,000 ש"ח ויחתום על ערבות עצמית בסך 5,000 ש"ח. כל אחד מן המפקחים נצטווה כתנאי לשחררו להפקיד סך של 750 ש"ח וכן לחתום גם כן על ערבות צד ג' על סך של 5,000 ש"ח.

15.בערר שלפניי, שהגישה המאשימה, נטען שבנסיבות המקרה היה על בית משפט קמא להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו. צוין שמדובר בעבירה חמורה שהכלל לגביה הוא אי שחרור לחלופה אלא בטעמים מיוחדים. צוינו הנסיבות הספציפיות של האירוע לרבות האיום על המתלונן ברצח תוך שהעבירות לכאורה מתבצעות בהפרש זמנים קצר יחסית. הודגש העבר הפלילי המשמעותי של המשיב וכן העובדה שהמעשים הלכאוריים בוצעו זמן קצר לאחר שהמשיב השתחרר ממאסר (פחות משנה שחלפה) והכל כאשר קיים ועומד מאסר על תנאי בר הפעלה נגד המשיב עד עבירות אלה. נטען אשר על כן שאין מקום לתת אמון במשיב. כך בכלל וכך בפרט נוכח עמדת שירות המבחן בתסקירים ולפיהם קיימת הערכת מסוכנות גבוהה להתנהגות פוגענית ברמת חומרה גבוהה של המשיב.

16.באת כוח המשיב, בתשובתה לערר, טענה שהחלטת בית משפט קמא מאוזנת ואין מקום להתערב בה. מדובר בשני אירועים אקראיים כלומר במפגשים אקראיים. רף האלימות בהם היה נמוך. המשיב לא ברח והוא לא יצר קשר נוסף עם המתלונן. שירות המבחן בא בהמלצה לשחרור ויש לתת משקל משמעותי לכך. באת כוח המשיב שבה וטענה לעניין נסיבותיו האישיות של המשיב והרקע המשפחתי שלו כמצוין בתסקיר; כמו גם עובדת הולדת בתו הראשונה לפני מספר ימים. לבסוף צוינה איכות החלופה שנשקלה על ידי בית משפט קמא - כלומר איכותם של המפקחים, רצינותם והאחריות שנטלו על עצמם, כמו גם מקום החלופה. התבקש אפוא לדחות את הערר ולהותיר על כנה את החלטת בית משפט קמא על שחרור המשיב למעצר בית בתנאים.

17.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים בעניין זה, ועיינתי גם בפסיקה שהונחה לעיוני, כמו גם בחומר הרלבנטי בתיק, מסקנתי היא שדין ערר המאשימה להתקבל ויש לשנות מהחלטתו של בית משפט קמא ולהורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. אסביר: